ריצה ודרך חיים – מימוש החלום
(פברואר 2011)

למה לרוץ? ובכלל למה להתאמץ? למה לרוץ מרתון? מה זה נותן?
אני מניח ששאלה כזו מנכרת אצל כל אחד. או אולי אפילו זה לא. בודאי אצל מי שלא עוסק בפעילות ספורטיבית בכלל. ובכן כולנו יודעים שפעילות ספורטיבית בריאה לנו. כמו שכולנו יודעים שלא כדאי לעשן וכי משקל עודף לא תמיד בריא. אז מה? המשפט "מחר אני מתחיל דיאטה..." מוכר ונדוש, וכולנו יודעים למה הכוונה – אני לא שלם עם העובדה שאני בעל עודף משקל, והנה אני מודה בזה, אבל עד כאן. לעשות משהו עם זה? לא היום....
ובכן, מבלי קשר אם צריך או לא, או אם זה בריא או לא, מצאתי את הריצה כמיקרו-קוסמוס של החיים שלנו. אפשר למצוא השלכות רבות בין הריצה ומה שעובר עלינו לפני ובמהלך הריצה ובין החיים שלנו.
הדבר הבולט ביותר הוא שהריצה או האתגר הפיסי בכלל,  דומה מאוד לכל אתגר שנרצה לממש בחיינו. אפשר לעשות אנלוגיה מלאה בין ההחלטה שלי למשל לרוץ את המרתון הראשון שלי או כל אדם המעוניין לרוץ אפילו את הק"מ הראשון שלו, ובין כל מימוש חלום שלנו בחיים.
ראשית ישנה ההחלטה והבחירה בחלום הספציפי, בחזון, המובן רק לנו. אח"כ מגיע שלב תוכנית העבודה  להגשמת החלום (תכנון האימונים) וקביעת אבני הדרך. אח"כ מגיע השלב הקשה מכולם – יציאה לדרך וביצוע תוכנית העבודה שתכננו. בדרך הזו מופיעים הקשיים, הכאבים, האכזבות ומחשבות הכפירה. מה שמחזיק אותנו בביצוע התוכנית היא המחויבות שלנו לדרך, האינטגריטי, המילה שלנו והאושר מההצלחות הקטנות המופיעות מידי פעם בדרך.
מי שרוצה להגשים חלום שנראה רחוק מאוד ממנו ולא מאמין שזה אפשרי, יכול לנסות הגשמת אתגר אחר בתחום הריצה. לא שזה אתגר קטן יותר אבל הוא ברור יותר ומוחשי יותר, ומאפשר לנו להבין בבהירות כי הגשמת חלום כרוכה אך ורק במימוש האחריות שלנו, ביכולת לבחור, ביכולת לקיים מחויבות אמיתית עם אינטגריטי וכנות. אם קיימת את כל זה, התוצאה כבר ממש לא חשובה....  

ובעולם הפרקטי שלנו, עבודה עם מאמן אישי תעזור לנו בדיוק ללמוד כיצד למצא את החלום שלנו, שהחבאנו אותו כל השנים או לא ממש ידענו על קיומו, ולאחר מכן האימון יתרכז בדרך למימוש החלום ובכלים שיקמו אותנו לקראתו.

ריצה ודרך חיים – מחויבות
 (מרץ 2011)

כן. אז החלטנו לעשות פעילות. ממחר נתחיל ללכת, לרוץ, משהו בין לבין. כמה? נראה כבר.
כמו בחיים, ללא מחויבות אין ממש משמעות להחלטות המזדמנות שלנו. אם תשימו לב אנחנו מחליטים עשרות החלטות ביום, רובן חסרות משמעות למרות שאולי יש הרבה כוונה אחריהן ברגע שנאמרו. אנחנו אלופים בלהתלהב לרגע, להרגיש שזהו זה ולקבל החלטות מהירות עם עצמינו. אח"כ, ולא יותר מאחרי 5-10 דקות ההתלהבות פגה, הריגוש נעלם וההחלטה שלנו במקרה הטוב מתויקת באחד התיקים או המגירות בראשינו או במקרה הנורמאלי כבר נזרקה לפח. מוכר לכם?
למה ללכת רחוק עם דוגמאות מפוצצות. כמה פעמים פגשתם מישהו שלא ראיתם הרבה זמן והתלהבתם מאוד ומתי שהוא במהלך השיחה יצא המשפט "אנחנו חייבים להיפגש...". מכירים? זה אולי מעליב אבל המשפט כל כך נדוש שכולנו כבר יודעים שאנחנו מרמים את עצמינו עד שלא מתייחסים לזה ברצינות בכלל. אנחנו פשוט אלופים בלהבטיח הבטחות לעצמינו, לקבל החלטות מהירות – ולזרוק אותן לפח אחרי זמן קצר ואפילו לא לזכור שהייתה החלטה כזו.
על אחת כמה וכמה בהחלטות החשובות לנו באמת. עם עצמינו אנחנו מפזרים הרבה החלטות –"ממחר אקח את עצמי בידיים", "מחר אתחיל דיאטה", מחר אתחיל לחפש עבודה", "אני צריך לדבר איתו על המשכורת שלי", "מחר אני אדבר איתו/ה... זה לא יכול להמשך כך..." . מכירים. משהו קורה עם זה? לעיתים רחוקות.
אז מה עם לקיים החלטות? למה אנחנו כל כך לא רציניים עם החלטות שלנו?
במחשבה שלנו, החלטה שלא נאמרה היא לא ממש הייתה. אם דיברתי עם עצמי, אז זה לא נחשב. אנחנו לא מעריכים את עצמינו מספיק בשביל להרגיש לא נוח עם עצמינו ועם אי קיום החלטותינו לעצמינו. אם כך, אין דרך אחרת לקיים החלטות אלא על ידי מחויבות קונקרטית לבצע אותן, והמחויבות צריכה להיות פומבית. להגיד למכר ותיק שפגשנו - "מחר אני מצלצל וקובעים..." זה קצת יותר מחייב מ –" אנחנו צריכים להיפגש מתישהו", משום שיש בזה אמירה למישהו אחר, עם זמן מדויק לביצוע. בעוד יומיים אני אהיה כבר בהפרה של המחויבות שלי כלפיו. לספר לחבר לעבודה כי "החלטתי שאני הולך לבקש העלאה. מחר אני נכנס לבוס ומדבר איתו" זו העלאת רף המחויבות שלי לעצמי, על ידי שיתוף אדם אחר, למקום שיהיה לי יותר קשה להתמודד עם אי קיום המחויבות שלי ולחזור עם תירוצים וסיפורים.
ואם אני רוצה לחפש עבודה? אני צריך ליצור מחויבות כלפי עצמי שאכן תחיב אותי לקיים אותה. כי הרי אנחנו טובים מאוד בלדחות ולא לקיים אפילו את ההחלטות החשובות לנו באמת. איך יוצרים מחויבות? פשוט אומרים אותה לאחרים. אם תפיצו לאחרים שאכן ממחר אנחנו מתחילים לחפש עבודה, המחויבות תהפוך למציאות בלתי ניתנת להתעלמות. העולם יתחיל להגיב אלי בהתאם למחויבות שיצרתי ואני אהיה מחויב לה.
אם קשה לכם עם החלטות קשות בואו תתנסו בהחלטות מעולם הריצה והספורט. "ממחר אני מתחיל לרוץ 3 פעמים בשבוע". "ממחר אני יוצא להליכה של שעה כל ערב". החלטות אומנם קשות, אבל לא ברומו של עולם מבחינתכם, אך עם זאת יאפשרו לכם להתאמן על קיום מחויבות. בדוגמא זו, אם לא תגדירו מראש מטרה ותצרו מחויבות לקיים אותה, כשתקומו בבוקר, עייפים, וקר לכם, וממש לא יהיה לכם חשק לקיים את ההבטחה. אבל אם ההחלטה הוכרזה לאנשים אחרים, אתם יוצרים מחויבות חזקה יותר. יהיה קשה יותר לראות את המבט של הבת/בן זוג שלנו שרואה את ההבטחות שלנו מתפוגגות. או חבר לעבודה שישאל " נו איך הייתה הריצה הבוקר?" ואני אאלץ להמציא איזה תירוץ משפיל על אי קיום מחויבויות. ההתנסות בקיום מחויבות היא חשובה כדי שנוכל לשמן את המערכות האלו שלנו שמאוד מאוד חלודות. אנחנו לא ממש מקיימים החלטות שלנו אפילו לא את אלו החשובות לנו באמת. אם תתאמנו בצורה כזו על קיום המחויבויות שלכם כלפי עצמיכם, תרוויחו גם חיים בגוף בריא וגם מיומנות מעצימה מאוד של קיום מתוך מחויבות אמיתית.
 
 עבודה עם מאמן אישי נועדה בדיוק בשביל זה. המאמן יעזור לנו בקבלת ההחלטות שלנו וחשוב מכך ישמור אותנו במחויבותנו. מאמן אישי או מאמן עסקי יהיה מחויב תמיד להצלחות שלנו כפי שאנו הגדרנו אותן, ולכן ישמור את תוכנית הפעולה שלנו על מסלול הקיום.

ריצה ודרך חיים- חשיבותה של המטרה 
(אפריל 2011)
 כשכבר יש החלטה ויש מחויבות שאלה הנשאלת היא מחויבות למה?         
כאשר אנו יוצאים לריצה, לאימון, אנחנו יודעים שיהיו קשיים בדרך. יהיה חם, נהיה צמאים, יתכן ואחד השרירים יכאב פתאום או שסתם יקפוץ עלינו איזה אי חשק גדול. כשאני שואל מתאמנים מתחילים – כמה אתה הולך לרוץ? התשובה היא תמיד לא מחייבת – לא יודע, נראה, כמה שיצא, קצת וכו'. המשמעות של תשובה כזו היא – אני מפחד להתחייב למשהו כי אני באמת לא יודע כמה קשה זה יהיה לי. אז על מחויבות כבר דיברנו. אבל כדי שתהיה מחויבות צריך שתהיה גם מטרה. זה לא משנה מי אתם ובאיזה כושר אתם, כאשר יוצאים לריצה או לאימון כלשהו יש להגדיר מטרה אם במרחק או בזמן או שניהם. ללא מטרה מוגדרת אין לנו שום מחויבות לבצע משהו וכל קושי שנתקל בו יגבר עלינו כי אין לנו דרך, אין לנו בשביל מה. כמו המשפט היפה "אם אתה לא יודע לאן, שום דרך לא תיקח אותך לשם..".
כשאני יוצא לריצה ללא מטרה, תמיד יהיו קשיים ונסיבות שיכריזו על סיום הריצה בשלב מסוים וחזרה הביתה. שלב זה לא יהיה בדיוק המקום שאליו רציתי להגיע ולא יהיה רמת האימון שהייתי מגדיר מראש לו הייתי עושה זאת. הנסיבות תמיד חזקות מאיתנו, ולחיים יש תמיד כוח משלהם להוביל אותנו בדרכים שלא אנחנו בחרנו ללכת בהם. אם ניתן לנסיבות לנהל את חיינו, נהיה כמו סירה מטלטלת בים ללא משוטים, ללא יכולת שליטה, ללא כוונה וללא מטרה. כמו עלה נידף ברוח.
 אנחנו חייבים להגדיר מטרות לעצמינו. כשיש לנו מטרה, ולו הקטנה ביותר, יש לנו מצפן, יש לנו למה להתכוונן, יש לנו אמת מידה שאומרת לנו האם אנחנו בכיוון או שאנחנו לא עומדים במילה שלנו. אין שום דבר קדוש במטרות או ביעדים כאלו ואחרים, אלא שללא מטרות לא נוכל להתמודד עם הקשיים שבדרך. וקשיים יהיו.  הקושי הגדול ביותר הוא השגרה. אנחנו חיים מיום ליום כאשר השגרה מנהלת אותנו ללא כל מטרה. "רק לגמור את היום/השבוע"  זו השאיפה של רוב בני האדם. כמו לצאת לריצה ללא מסלול וללא מטרה. ברור שנלך לאיבוד בחיים כאלו.
יש כמובן לכל אחד מטרות ברומו של עולם. מין חזון או חלום שהוא רוצה להגשים. אבל אין צורך להרחיק עד לשם. בכל יום ויום יש לנו מטרות קטנות שאנחנו רוצים להגשים. אם בכל שבוע נקבע לעצמינו מטרות אפילו רק לאותו השבוע, נוכל לעבור את השבוע בכיף ובחגיגה גדולה. מצד אחד יהיו לנו מטרות להגשים ומצד שני נוכל לחגוג את הצלחותינו בכל יום. החגיגות הקטנות האלו הם מה שידחוף אותנו הלאה והלאה למטרות יותר ויותר רחוקות.
כמו אדם המחליט להתחיל תוכנית כושר. בכל שבוע הוא מכין תוכנית כמה ומתי ירוץ השבוע. עצם העמידה ביעדי התוכנית, גם אם יעדים אלו אכן "קלים" בהתחלה, יוצרת חגיגה גדולה בליבו. חגיגה ליכולת שלו להיות מחויב. חגיגה לאינטגריטי ולעמידה ב"מילה שלו", חגיגה לאדם המנצח את השגרה. אדם שיכול לבחור, לתכנן, להתאמן ולהשיג הישגים.
נסו להכין  תוכנית יעדים קטנה לכל שבוע. ראו איך אתם מתמודדים עם היעדים במהלך השבוע ותחגגו את הצלחותיכם. יעדים שלא הצלחתם להשיג הם רק עוד יעד שעובד לשבוע הבא....
עבודה עם מאמן אישי, מאפשרת לנו ללמוד טכניקות לתוכניות פעולה. כאלו שיוכלו להוביל אותנו למטרות שלנו בחיים. מאמן ידאג למחויבות שלנו לתוכנית ויעזור לנו לעמוד בה עד להצלחתה.
 
 
   
            אוקיינוס | קהילת סלוניקי 8, תל אביב 69513 | טלפון: 03-5284440 |                                            קופירייטינג: סיגל דריאל